מאת נדב כהן

כמעט שבת שלום לכל המסתכלים! – משפט שהפך בשבועות האחרונים להיות נכון מאי פעם…

ספר ויקרא שאנחנו מתחילים לקרוא השבת – כרגע איש בביתו, והלוואי בקרוב נוכל לחזור לקרוא בבית הכנסת כמדי שבת בשבתו  – (ספר ויקרא) עוסק בעיקר בענייני בית המקדש והקרבת הקרבנות. חשבתי שזו הזדמנות טובה לעיין בשירו של גדול משוררי ספרד – רבי יהודה הלוי, המתאר חלום על ביקור בבית המקדש. (עמיר,) אני אשמח שנראה פה את השיר על המסך, כדי שנוכל לקרוא בו ביחד:

אֱלֹהַי, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְדִידוֹת
וְקִרְבָתְךָ בְּמַרְאֶה לֹא בְחִידוֹת
הֱבִיאַנִי חֲלוֹמִי מִקְדְּשֵׁי אֵל
וְשַׁרְתִּי מַלְאֲכוֹתָיו הַחֲמוּדוֹת
וְהָעוֹלָה וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ
וְסָבִיב תִּימְרוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת
וְנָעַמְתִּי בְּשָׁמְעִי שִׁיר לְוִיִּם
בְּסוֹדֵיהֶם לְסֵדֶר הָעֲבֹדוֹת
הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ אֵל
וְהוֹדֵיתִי, וְלָךְ נָאֶה לְהוֹדוֹת

רבי יהודה הלוי מתאר בצבעים עזים מאוד את חלום הביקור שלו בבית המקדש: “קרבתך במראה ולא בחידות”; הוא מדמיין איך הוא עצמו, הנמנה על שבט לוי, זוכה לשיר בפה מלא יחד עם אחיו הלויים, תוך כדי שהכהנים עושים את מלאכת הקודש שלהם כש”סביב תימרות עשן כבדות”… תיאור חי וציורי מאוד, כפי שרק חלום צלול יכול לספק.

ואז הוא קם מהשינה… וכאן, הסיום של השיר מעניין מאוד: הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ אֵל / וְהוֹדֵיתִי, וְלָךְ נָאֶה לְהוֹדוֹת. רבי יהודה הלוי קם למציאות שבה אין בית המקדש, אין עבודת כהנים ואין שירת לויים, אין חוויה דתית מוחשית עין בעין, אבל במקום להתאבל, או אולי להסתובב לצד השני ולהמשיך בחלום המתוק, הוא בוחר לשים לב לכך שאלוהים עדיין איתו, כאן במציאות של כאן ועכשיו – מציאות שבה קרבת אלוהים מושגת רק על-ידי מילים, תפילה ולימוד, ועל כך אומר המשורר – “נאה להודות”.

הרמב”ם במורה נבוכים קובע כלל יסודי מאוד: התורה, טוען הרמב”ם, קובעת לכל דור את דרך עבודת ה’ המתאימה למציאות ההיסטורית שלו, לתודעה ולמושגים שלו. עבודת הקרבנות, טוען הרמב”ם, התאימה לדור שבו הייתה קיימת עבודה זרה. במקדש מפואר, בניחוח מתוק של קטורת ובעשן וערפל מסביב, טמונה ללא ספק ממשות וחיות מיוחדת, כפי שכל מי שיצא לו לבקר במקדש בהודו, למשל, יכול להעיד. ואחרי הכל, מדובר בחוויה דתית שהיא בבחינת נוסטלגיה בשבילנו. מאז שחרב בית המקדש “אין לנו אלא שיח שפתותינו” ועבודת ה’ באמצעות הקרבת קרבנות והזאות דם בסופו של דבר זרות לחיים שלנו, ואולי גם לערכים שלנו. נחמד להיזכר באופן החי, הממשי, הזה של עבודת ה’ שהיה לנו ואולי גם לייחל לחידושו לעתיד לבוא באופן כזה או אחר, אבל כאן ועכשיו בהווה, עלינו למצוא את אלוהים ואת החיות בתפילה, בתורה ובמעשי חסד ותיקון.

את המסר הזה, הנכון לכל יום ויום, כדאי אולי להפנים עוד יותר בימים האלה, שבהם נגזר עלינו הריחוק החברתי ואנחנו לא יכולים לתקשר אחד עם השני אלא דרך מסכים. ברור שאנחנו מייחלים שהמציאות הזו תחלוף כמה שיותר מהר, אבל כרגע, בהווה המוגבל שלנו, כדאי לנו לזהות את האפשרויות של קשר, שיחה ופעילות שגם המציאות הלא-פשוטה שאנחנו נמצאים בה כרגע עוד מזמנת לנו, בינן אולי – גם הזום הנוכחי…

אסיים במילות התפילה מתוך הפיוט הנפלא של רבי אלעזר אזכרי, “ידיד נפש”, שבקהילות רבות נהוג לשיר אותו בערב שבת, ושהמילים שלו, שזועקות לריפוי, כל כך מתאימות עכשיו:

“הדור נאה זיו העולם
נפשי חולת אהבתך
אנא אל נא, רפא נא לה
בהראות לה נועם זיווך
אז תתחזק ותתרפא
והיתה לָךְ שפחת עולם”.

שבת שלום, חברות וחברים יקרים!