לימוד למפגש חנוכה של ישיבה מזרחית
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), מדרש בסוד ההפכים: זהות מוסרית עברית (משכל – ידיעות ספרים ובית מורשה, 2009), עמ’ 193-190
[…] לסיכום דברינו נקרא שורות אחדות מסוגיית התלמוד העוסקת בחנוכה. בסוגיה זו מציב התלמוד זו מול זו שתי תפיסות מוסריות. האחת, התפיסה המוסרית של הזהות היוונית: קביעת המוסר באמצעות התבונה, דהיינו באמצעים היעילים בעולם ההגיוני של המדעים. השנייה, התפיסה המוסרית של ישראל: הכרעה מוסרית גם על פי שיקולים שמעבר לשכל, שיקולים שרק נשמת ישראל יכולה לתפוס. כדרכו של התלמוד, ניגוד זה שבין התפיסות נאמר כולו בשורות ספורות בלבד:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. […] מאי מברך? (=מה מברך?) מברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה . והיכן צוונו? רב אויא אמר (דברים יז) מ”לא תסור”. רב נחמיה אמר: (דברים לב) “שאל אביך ויגדר זקניך ויאמרו לך” (שבת כג, ע”א).
יש להקדים כי בין מצוות התורה ישנן מצוות שנאמרו במפורש בפסוקי התורה והן שייכות לתורה שבכתב, וישנן מצוות שלא נכתבו במפורש בתורה כפי שנמסרה על ידי משה רבנו, אלא הורו אותן חכמי ישראל. מצוות אלו שייכות לתורה שבעל פה. בלשון חז”ל, המצוות שנאמרו במפורש בתורה נקראות “מצוות דאורייתא” (מן התורה), והמצוות שהורו חכמי ישראל נקראות “מצוות דרבנן” (מחכמים).
הגמרא שואלת: “מאי מברך?” מהי הברכה שעלינו לומר לפני הדלקת נר חנוכה? והיא עונה: “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה”.
נרמזת כאן המשימה העצומה שעם ישראל ממונה עליה: להדליק את האור.
הדלקת נרות חנוכה היא מצווה מדרבנן ואף על פי כן נוסח ברכתה זהה לנוסח הברכה של מצוות מדאורייתא: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו”.
שואל התלמוד מיד: והיכן ציוונו [הקב”ה]? שהרי האירועים שחג החנוכה מציין אירעו זמן רב לאחר חתימת התורה […]
התלמוד מביא בסוגיה לעיל שתי תשובות למקור הציווי בתורה. האחת מרמזת למוסר המבוסס על התבונה, והשנייה מרמזת למוסר המתגלה בזהות מסוימת, בנשמה מסוימת:
רב אויא אמר: מ”לא תסור”. בספר דברים נאמר (יז , יא):
על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
הפסוק מלמד שהתורה שעם ישראל מצווה לקיים, היא התורה שאותה מורים שופטי הדור. התורה כשלעצמה היא דבר מוחלט, אך עליה להתחדש על פי חכמי הדור. במילים אחרות, אם חכמי הדור בימי החשמונאים הכריעו שהאירועים שהתרחשו היו מעין גילוי של היום השמיני בתוך ההיסטוריה של היום השביעי[1], הרי זה משום שהתורה עצמה העניקה להם את הסמכות לכך.
התשובה השנייה של התלמוד היא ציטוט של פסוק אחר לגמרי מספר דברים (לב, ז): “רב נחמיה אמר (דברים לב): “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”. לכאורה לא ברור במה פסוק זה מבסס את הסמכות של חכמי אותו הדור לקבוע את חג החנוכה.
כאשר נדרשת הכרעה הלכתית בבעיה היסטורית הכלולה בתורה שבכתב אך לא מצוינת בה במפורש, על התורה שבעל פה להביא את עצתה של תורת משה. הפסוק הראשון שמביא התלמוד בא ומסמיך את חז”ל, בעידן שבו פסקה הנבואה, לפסוק בבעיות הדור באמצעות הגיונם ותבונתם (אף שאופיו וזהותו של כל אחד מן החכמים משפיעים על פסיקתו, שהרי לעולם אין אדם מכריע רק באמצעות חוכמתו אלא גם באמצעות נשמתו). מפסוק זה נגזרת פסיקה על פי דעת הרוב, ובכוחה הרציונלי של האינטליגנציה.
התלמוד הביא, כאמור, שתי תשובות, אך בסיכומו של דבר הכריע דווקא לטובת התשובה השנייה.[2] הפסוק השני מזכיר שאת זהות ישראל מקבל כל אדם ואדם מאז תקופת האבות – אברהם , יצחק ויעקב – מאביו הפרטי: שאל אביך ויגדך. כלומר, על פי פסוק זה, דעת התורה בסוגייתנו מושתתת על המדרגה הנשמתית שבעם ישראל. החידוש העצום של הפסוק הוא שבסיכומו של דבר, החוק המוסרי כפי שהוא נפסק על ידי עם ישראל הוא הוא גילוי רצון הבורא .
החידוש הגדול של סוגיה זו הוא שההכרעה לטובת האפשרות השנייה נעשתה דווקא בדיון על חג החנוכה. בנוגע לכל שאר המצוות האחרות, די היה באפשרות הראשונה. בכל המצוות האחרות התורה מעניקה סמכות לשופטי כל דור ודור לפסוק הלכה באמצעות ההיגיון. עיקרון זה עשוי להלום את כל המצוות חוץ ממצוות חג החנוכה. זאת מכיוון שכל מהותו של החג מגלמת את העימות שבין חוכמת ישראל לחוכמת יוון: האם יסודות מערכת הערכים המוסרית יוגדרו על פי ההיגיון או על בסיס עומק הזהות, הנשמה? התלמוד עונה שלעניין חג החנוכה, אנו נדרשים דווקא ל”שאל אביך ויגדך”.
הצעות לדיון:
1. מהי משמעות הניגוד בין הכרעה שהיא תוצר ההיגיון להכרעה שהיא תוצר ה”נשמה”, או הזהות? ומה היחס ביניהן לבין “העימות שבין חוכמת ישראל לחוכמת יוון”?
2. מהי בעיניכם/ן משמעות המשימה (של עם ישראל או בכלל) “להדליק את האור”?
3. מה עמדתכם/ן לגבי העדפת התלמוד (לפי הבנת מניטו) להטיל את הסמכות בידי המסורת המשפחתית, שעוברת לכל יהודי ויהודייה מהוריהם הפרטיים, במקום בידי החלטת החכמים?
הרב יוסף משאש, נר מצוה (ירושלים: מכון בני יששכר, תש”ס), עמ’ ה-ו
תשובה על ספק אוֹמֶן, בנס פך השמן
ידיד יפה אף נעים, כליל המדעים, חכם לבב ואמיץ כוח, בגש”ם ורוח, פלוני אלמוני, החפץ בעילום שמו, יהי ה’ עמו.
חכם לב! מכתב כבודו, הגיעני במועדו, ומפני משא התלאות, הנסתרות והנראות, לא יכולתי לטהר, את רעיוני מהר, להשיבו תשובה נִיצחת, שתהיה לבו משמחת – על שאלתו אשר שאל, על פך השמן הנגאל, מטומאת היונים אשר נכנסו בהיכל לפנים, ועל נס הברכה, אשר שלח בו אלוהי המערכה; כי דבר זה לא פורש, לא בש”ס ולא במדרש, וגם נוסח “בימי מתִתיה”, אין זכירתו גלויה וגם לא נקבעה במגילת אנטיוכוס הידועה, וגם יוסף [בן מתתיהו] הכהן בספרו, לא הזכירו, ובכן דעתו היקרה, התמימה והישרה, בזה הנס מפקפקת, וקרובה להיות אותו מרחקת, כי אינו אלא סיפור בעלמא, בפי כל האומה, והפצרת בי, להודיעך את אשר עם לבבי.
תשובה: דע ידידי! שאם לא ידעתיך ידיעה נאמנה, צרופה ונכונה, כי ירא אלוהים אתה, הייתי חותה עליך מחתה, מלאה גחלים לוחשות, ומלים כגידים קשות, על שמץ ספק, אשר היה דופק, בנפשך התמימה, בדבר המקובל באומה, והוא יתד תקוע, במסמרים קבוע, בלב כל ישראל, אשר בכל גולת אריאל: האנשים והנשים, כולם קדושים, בו הוגים ומספרים, ומרבים עליו דברים, בלב תמים, כל שמונת הימים, ומודיעים אותם לבניהם ולבנותיהם, אף לקטנים היושבים על ברכיהם, בעוד שהנרות דולקות, בלהב קודש ופנים שוחקות, באשר הוא עת ביטול מלאכתם, הם וכל אשר אִתם. ומעולם לא נראה ולא נשמע, אף בהמון הנטמע, העדר אמונה באלו הנסים, אשר הם מכונסים, תוך תוכו של לב כל ישראל, נחלת האל. ואך עתה, והנה בּעָתה, כי כבודו, בהדרו והודו, כתב שהוא מסתפק, ולבו מפקפק, וקרוב שאמונתו יהיה טומן, מנס פך השמן, ומה ראוי על ככה, האם לא חֵמה שפוכה? במבול דברים, ושטף אמרים, קשים ומרים? ואך ידיעתי, את טוהר לבך, וטוב המידות שבך, היא הייתה לך למסתור ולמחסה, אשר מכל דבר רע על כבודך יכסה, וחלילה לך אחי הנכבד, להיות נאבד, מהאמונה הזו היקרה, הצרופה והטהורה. אף אם היה כדבריך, וכדברי חבריך, כי אין זכר לזה הנס הנקדש, בשום ספר ישן וחדש, רק מאחר שהוא מסורת קדומה, בפי כל האומה, מחויב בו להאמין, ולא תשמאיל ולא תימין.
ועתה עשה כאפרכסת אוזנך, וקח עיניך, ודע וראה, ותהיה משתאה, אתה ורעיך, הישובים לפניך, כי כולם בהעלם דבר, מכל המדובר, בש”ס ובמדרשים, מפי רבותינו הקדושים על זה הנס, הגבוה כנס.
הצעות לדיון:
1. מה השאלה שהשואל העלום הציע בפני הרב משאש?
2. הרב משאש פורש בהמשך תשובתו יריעת ראיות טקסטואליות לעובדתיות ההיסטורית של נס פך השמן, ובכל זאת הוא בוחר לפתוח את התשובה לא במקורות הכתובים אלא בתיאור העברת המסורת על הנס בעל-פה, בתוככי המרחב המשפחתי, לאורן של נרות החנוכה. מה לדעתכם/ן מנסה הרב משאש להביע בבחירה זו?
3. (שאלת בונוס) האם אתם מוצאים רמז למחלוקת רב אויא ורב נחמיה בתשובה של הרב משאש? אם כן, איזה מסר חתרני מובע דרכו?
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כא עמוד ב
תנו רבנן: מצות חנוכה – נר איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך – פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך – מוסיף והולך.
רמב”ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד הלכה ג
מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות – בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.
הצעות לדיון:
1. לאור מה שקראתם/ן ממניטו והרב משאש, איך אתם מבינים את הביטוי “נר איש וביתו” – בנוגע לחנוכה או בכלל?
2. כפי שעולה מדברי הרמב”ם כאן, מנהג רוב הספרדים ויוצאי ארצות האסלאם הוא שכל בני הבית משתתפים בהדלקה אחת. האם יש בכך לדעתכם/ן ביטוי לתפיסה מסוימת של המסורת היהודית?
3. האם אתם מוצאים הבדל כלשהו בין הניסוח של התלמוד לניסוח של הרמב”ם? אם כן, מהי משמעותו?
[1] כפי שמסביר מניטו בתחילת המאמר (שאינה מובאת לפניכם), המספר שמונה מסמל את המציאות המשיחית, שמשמעותה היא הצלחת המאבק לשם השלטת המוסר בהיסטוריה האנושית. לאור זאת טוען מניטו כי העובדה שחנוכה נמשך שמונה ימים מוכיחה שהושגה בו התקדמות מוסרית מיוחדת בהיסטוריה, הקשורה בניצחון עם ישראל במסגרת העימות שבינו לבין התרבות היוונית.
[2] לשיטתו הפרשנית של מניטו, כאשר מופיעה מחלוקת בתלמוד שאינה מוכרעת בפירוש, ההלכה נקבעת לפי הדעה שמובאת באחרונה, כביכול היא מסקנת הדיון התלמודי.
