נדב כהן

בין מסורתיות מזרחית לאשכנזית

תגובה לרב יהודה ברנדס (המאמר מתחת לתגובה זאת)

“דתיי הרצף” הם בניה של תופעה חברתית שצמחה מתוך החברה הדתית-לאומית, ואשר מטרידה מאוד את הגורמים השמרניים יותר בתוכה. היות ודתיי הרצף הללו רגילים להשתמש במודל של המסורתיות המזרחית כתופעה דומה שממנה הם נוטלים השראה, הדבר מביא את הגורמים השמרניים המתנגדים לדתיות הרצף למתוח ביקורת חריפה גם על המסורתיות המזרחית, וזאת מבלי שהם מכירים אותה היכרות ראשונית ובלתי-מתווכת. הדגמה טרייה לכך היא המאמר של הרב יהודה ברנדס “מחיר הרצף” שפורסם על במה זו בשבוע שעבר. ביציאתו כנגד תופעת דתיות הרצף, קיבל הרב ברנדס את ההשוואה השגויה בינה לבין דגם המסורתיות המזרחית שהיא נשענת עליו, וכרך את שתיהן כאחת לשלילה חריפה. אלא שמדובר בתופעות שונות בתכלית, כך שאם היה הרב ברנדס מכיר מקרוב את המסורתיות המזרחית אין ספק שהיה נמנע מחיבור ביניהן.

צריך לומר כי המאמר המדובר היה רצוף בהשוואות בעייתיות: כך ההשוואה שנערכת במאמר בין גניבה וניאוף לשמירת השבת, הנסמכת על ההנחה שאין בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין האדם לאלוהיו ולא כלום. בעייתית לא פחות היא ההשוואה בין שמירת מצוות חלקית לבין “מישהו שמכה את אשתו רק לעיתים רחוקות”; כביכול המסורתי שאינו מדקדק בהלכה, זה אשר כדברי הרב עובדיה יוסף נמנה על “זוכרי שבת” גם אם לא על שומריה, נתון לגחמות שרירותיות בלבד בבחירותיו ההלכתיות, וכאילו אין כל חוקיות פנימית השולטת בבחירות שלו.

אולם ההשוואה הבעייתית ביותר שעולה מן המאמר היא זו שבין המסורתיות האשכנזית לבין המסורתיות המזרחית של ימינו. הרב ברנדס מניח כמובנת-מאליה את הטענה שנדחתה מזמן, לפיה אין בין המסורתיות הקדם-מודרנית ששררה גם בארצות אירופה טרום עידן החילון לבין המסורתיות המזרחית של ימינו ולא כלום.  לתפיסה זו, היהדות המזרחית עוברת בדיוק את אותם התהליכים שעברה אחותה האשכנזית, אך בפיגור של דור. אלא שסוציולוגים העוסקים בתחום הראו שהנחה זו מקורה בטעות: אסור לבלבל בין המסורתיות במובנה הסוציולוגי הכללי, המתאר חברה שלא עברה תהליכי מודרניזציה, לבין המסורתיות המזרחית בישראל, שהיא בתר-מודרנית במהותה. בעוד המסורתיות הקלאסית לא באה במגע משמעותי עם המודרני, המסורתיות המזרחית בישראל נוצרה דווקא מתוך התמודדות עם הלאומיות הציונית המודרנית, וכדרך אמצע שבין השתלבות בחיים המודרניים בישראל לבין המחויבות למסורת היהודית של ארצות המוצא.

בין “המודל הקלאסי” ו”המודל הרומנטי”

אכן, הצדק עם הרב ברנדס שתופעה של מסורתיות אשכנזית בתר-מודרנית התקיימה בישראל שלאחר הקמת  המדינה. מה הביא לידי כך שהמסורתיות האשכנזית הזו נעלמה כמעט כלא הייתה ולא הצליחה לעמוד בפני לחץ החילון או ההדתה, בעוד שהמסורתיות המזרחית היא תופעה רחבה החיה וקיימת? מקורו של הבדל זה נעוץ בשוני העמוק שבין יהדות ארצות הנצרות והאסלאם, אשר החברה הישראלית נוצרה מסינתזה שבין שתי היהדויות הללו. בניסוח תיאורטי (שאינו חף מחד-ממדיות מסוימת שכל הכללה רחבה לוקה בה) ביטא הבחנה זו חוקר מדע המדינה דניאל אלעזר באמצעות ההנגדה בין “המודל הקלאסי” ו”המודל הרומנטי”.

“המודל הקלאסי” שהיה פופולרי יותר בקרב רוב חכמי המזרח, דוגל במציאת שביל הזהב שבין התורה לחיים ובין ההלכה לצרכי הקהילה ורמתה הרוחנית. מודל זה תאם את אופן הקיום הייחודי של היהודים בארצות האסלאם, שהיה הרבה פחות דיסוננטי עם הסביבה המוסלמית שסביבו מאשר אופן הקיום של יהודי ארצות הנצרות עם שכניהם. בארצות הנצרות, לעומת זאת, שבהן היהדות עוד מימי הביניים עמדה תחת סכנות גדולות בהרבה מאשר בארצות האסלאם, התגבש בקרב חכמי ומנהיגי היהדות האשכנזית “המודל הרומנטי”. מודל זה דגל בהתמסרות מוחלטת וחסרת-פשרות לאל ולתורתו, כהתרסה אמיצה כנגד הקיום החיצוני העוין עמוקות את היהדות.

לאור הבחנה זו ניתן להבין כי למרות שהמסורתיות המזרחית בישראל היא תופעה מודרנית, למעשה ניתן למצוא את שורשיה ביהדות ארצות האסלאם שהצמיחה אותה. כשהגיעה המודרנה לפתחה של יהדות ארצות אירופה, קודם למערבה ומרכזה ולאחר מכן למזרחה, התגובות שייצרה אותה יהדות אל המודרנה התבטאו בהתגבשות זרמית, שהתחלקה לאורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים וחילונים. כל זרם נטה להסתגר בתוך עצמו ולהתמסר לאמת האידיאולוגית המוחלטת שבה החזיק בנוגע ליהדות. הפרדה זו אינה פרי שרירותיות היסטורית, אלא היא מבטאת את המגמה ההיסטורית החזקה ביהדות אשכנז האמונה על “המודל הרומנטי”, להעדיף את ההכרעה הברורה והנוקבת לכאן או לכאן בנוגע למתחים בין היהדות ומציאות החיים על פני מציאת שביל הזהב ביניהם אשר יותיר כמה שיותר יהודים בתוך הקהילה הדתית.

כשהגיעה המודרנה לארצות האסלאם (והיא הגיעה לשם מוקדם בהרבה מכפי שרבים סבורים; התפשטותה הרחבה של תנועת “אליאנס” הצרפתית בקרב יהדות צפון אפריקה כבר במהלך המאה ה-19 תוכיח), היהדות המזרחית התמודדה עם המשבר הזה בדרך אחרת לגמרי מזו של אחותה היהדות האשכנזית. במקום התפצלות טהרנית מבחינה אידיאולוגית לזרמים שבהם פחות או יותר כולם חושבים ומתנהגים באופן דומה, העדיפו חכמי המזרח לשמור על אחדות הקהילה, וזאת גם במחיר הוויתור על הטוהר הדתי שהיה מתאפשר רק במסגרת זרמית.

דרכי ההתמודדות המורכבות והיצירתיות של חכמי המזרח עם סטיות דתיות של חברי הקהילה, מוכיחים את המגמה הזו. כך למשל פסיקתו הנועזת של הרב יוסף משאש לגבי כשרות שחיטתם של הקצבים מחללי השבת בתלמסאן שבאלג’יר, המונעת מהרצון שלא להרחיק אותם ואת חברי הקהילה האוכלים משחיטתם לגמרי מהקהילה היהודית, ובכך להסתכן במחיקת כל זיקה אל הדת מצידם ושמא אף באיבודם מכלל ישראל. בדרך דומה יש להבין את המשגתו המחודשת של הרב עובדיה יוסף (ומתוך שיקולים דומים לאלה של הרב משאש) לגבי היהודים המקדשים בשבת אך אינם נמנעים מחילולה כ”זוכרי שבת” גם אם לא משומריה, ומתוך כך את פסיקתו להתיר את יינם במגע. אין פירושו של דבר שרבנים אלה לא הזדקקו לשימוש בכלים הלכתיים קלאסיים בהיתריהם המחודשים, אלא ש”המסורת הקלאסית” עליה היו אמונים הביאה אותם לידי הבנה שעליהם למצוא את שביל הזהב שבין “ההלכה הצרופה” לבין מצבם הקונקרטי של חברי הקהילה, ולדאוג לצמצום הפער בין זו לאלה.

מסורתיות מזרחית כדגם קהילתי

כאן נעוצה אי-ההבנה השנייה של הרב ברנדס (שהיא אינה בלעדית לו, אלא משותפת לרבים מקרב אלה שגדלו בערוגות החינוך הדתי-אשכנזי, כולל מזרחים לא מעטים) בנוגע למסורתיות המזרחית: התיאור של המסורתי המזרחי כמי שמצוי בשטח ההפקר שבין הדתיות לחילוניות הינו שגוי בעליל. המסורתי המזרחי יכול להיות מדקדק במצווה קלה כבחמורה (ואפילו רב פוסק הלכה כמו הרב יוסף משאש), והוא עשוי להיות יהודי שנמנע רק מאכילת טרפות ומקפיד על קידוש בשבת. מה שמגדיר את הזהות המסורתית אינה מידת ההקפדה על ההלכה אלא ההתנגדות להתפלגות הזרמית. התנגדות זו מתבטאת בעצם הנכונות לאגד תחת קורת גג אחת חרדים מתנועת ש”ס יחד עם יהודים הנוהגים ברכב בשבת (עם כל המתחים העמוקים שהתאגדות זו יוצרת). הרתיעה מההפרדה בין יהודים לפי מידת דקדוקם בהלכה היא שהופכת את את המסורתי המזרחי למה שהוא, ולא ההחזקה באידיאולוגיה כזו או אחרת.

סירוב זה להתפלגות הזרמית מהדהד גם הוא את ההבדל בארצות המוצא, וזאת בהקשר רחב יותר מאשר פנים-יהודי: היהדות האשכנזית המודרנית התגבשה מתוך מגע עם המסורת הפוליטית וההגותית של הליברליזם הנוצרי-אירופי, זה אשר שם את הדגש על המוטיב האינדיבידואלי בגיבוש הזהות. למרות הדגש העמוק על הזהות המשפחתית-קהילתית במסורת היהודית, היהדות האשכנזית לא הצליחה להימנע לחלוטין ממגמה אינדיבידואליסטית זו. גם גורם זה הוא שעומד בבסיס ההתפצלות האשכנזית לזרמים, משום שעומדת בבסיסו התובנה כי הדמיון בעמדות ובאורח החיים ביני לבין חברי לספסל בית הכנסת הוא שמאגד את שנינו תחת קורת גג אחת. הקהילה במובן הזה אינה אלא הרחבה של היחיד. אין זה מפתיע לפיכך, אגב, שהמודל הזרמי נוצר ביהדות מערב אירופה שחיה תחת השפעת הנצרות הפרוטסטנטית-ליברלית, ורק משם היא יובאה לארצות מזרח-אירופה הקתוליות-פרובוסלביות.

היהדות המזרחית שלא עמדה בזיקה למסורת הליברלית הנוצרית (למרות שללא ספק הושפעה ממנה במידה כזו או אחרת) התמידה לחיות ולהתארגן לאור המודל היהודי המסורתי, הרואה את זהותו של הפרט ככזו שאינה נובעת מתוכו בלבד אלא מהזיקה שבינו לבין הקהילה ובין הקהילה לעם ישראל כולו. גם כאשר נוצר המפגש המאתגר עם המודרנה שחלחלה מארצות הנצרות, היהדות המזרחית המשיכה לשמר את המבנה הקהילתי, ולא ראתה בעין יפה פיצולים פנימיים בתוך עם ישראל על בסיס אידיאולוגי. התוצאה של הלך המחשבה וההתנהגות הזה בארץ הניב את המסורתיות המזרחית; זוהי מסורתיות שאינה זהות של הפרט כשלעצמו אלא זהותו של הפרט מתוך זיקתו לקהילה. כתוצאה מכך, בהקשר המזרחי-מסורתי, הן הרב המדקדק בקלה כבחמורה והן היהודי שמקפיד רק על שמירת כשרות וקידוש השבת, שניהם ראויים להיחשב כמסורתיים. המסורתיות יותר משהיא הגדרה עצמית של הפרט, היא סטרוקטורה חברתית שלמה.

מדוע נעלמה המסורתיות האשכנזית?

הבחנה זו מובילה אותנו לדחיית ההשוואה שערך הרב ברנדס במאמרו בין המסורתיות האשכנזית של דור הוריו לבין המסורתיות המזרחית דהשתא. המסורתיות האשכנזית לא הצילה לשרוד כאן בארץ לאורך זמן לא מפני שאין אפשרות לשמר את המסורת מבלי “מחויבות הלכתית מלאה”, אלא מפני שיהדות אשכנז שמסורתיים אלה נולדו לתוכה לא הכירה מודל כזה. המסורתיים האשכנזים שאותם הכיר הרב ברנדס בילדותו נעלמו לא מפני שהם ויתרו על אורח-חיים הלכתי מלא, אלא מפני שהמסורתיות שבה החזיקו הייתה חסרת תקדים וזרה למדי לרוח יהדותם של הוריהם. יותר משהייתה זו אפשרות-קיום שלמה המעוגנת במבנה חברתי איתן ובכל שורשים עמוקים, הייתה זו שארית נוסטלגית אישית של זיכרונות מבית הוריהם שאבד. גורלה של דרך חיים המבוססת על התרפקות על העבר נחרץ להיוותר בעבר. ילדיהם של המסורתיים האשכנזים שלא הכירו את את סביהם וסבותיהם הדתיים, ואף לא השתייכו למערכת חברתית-דתית רחבה שבמסגרתה מצאו את הזהות שלהם, לא ראו שום הצדקה להמשיך לשמר קליפה ריקה של יהדות כהוריהם. ממילא, כשהופעל עליהם לחץ החילון במוסדות החינוך והתרבות שבהם גדלו הם נענו לו, ופנו ברובם לכיוון של ישראליות חילונית לכל דבר.

שונה בתכלית היא המסורתיות המזרחית שאינה רק שארית נוסטלגית של גירסא דינקותא, אלא היא מהווה דרך חיים שלמה. דרך חיים זו מבוססת על אינטגרציה בין השקפת עולם של אמונה בה’, בתורתו ובצדיקיו; אתוס של קיום מלא או חלקי של ההלכה; וזיקה עמוקה לקהילה דתית אשר מהווה עבור המסורתי את ה”אלטר-אגו” הדתי שלו, ואשר רק במסגרתה הוא מוצא את זהותו. שלמותה הקוהרנטית של דרך-חיים מסורתית זו, שאינה מושתתת אך על זיקה לעבר אלא על התנסות מסוימת בהווה מתוך קשר לדור העבר, היא זו שמעניקה לה את יציבותה ואשר מונעת ממנה ללכת בדרכי אחותה המסורתיות האשכנזית ולהיעלם מן העולם.

אין זה אומר כמובן שדרכה של המסורתיות המזרחית סוגה בשושנים. גם המסורתיות המזרחית נמצאת במגמת כרסום כיום, הן בשל השפעת המודלים המערביים-נוצריים של ליברליזם אינדיבידואליסטי, והן בשל הלחץ המופעל עליהם מצד יהודים, אשכנזים ומזרחים, שהתחנכו על ברכי המודל האשכנזי ה”רומנטי”, אשר רואים באורח-החיים שלהם אורח-חיים של חלישות-אופי וחוסר-עקביות. יהודים אלה דוחקים במסורתי המזרחי “לבחור צד” ולהחליט אם דתי הוא או חילוני, כביכול אלו הן אפשרויות-הקיום היחידות הראויות לקיום ולכבוד. ואולם למרות זאת נדמה שמוקדם להספיד את המסורתיות המזרחית, אשר שורשיה העמוקים הן בהיסטוריה של יהדות ארצות האסלאם והן באינטגרציה שבהווה בין אתוס, קהילה והשקפת-עולם, מבטיחים לה את עתידה לדורות הבאים.

נדב כהן הוא סטודנט לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם, מרצה ומנחה קבוצות בנושאי הגות יהודית וזהות מסורתית במסגרות שונות

—

מאמר של הרב יהודה ברנדס:

בצעירותי גרתי במרחק שתי תחנות אוטובוס מבית הספר היסודי שבו למדתי. עשר דקות הליכה נינוחה לא הצדיקו אז כלכלית נסיעה באוטובוס, גם לא בימי גשם. יום אחד המציא אחד החברים פטנט. בקו 5 בתל אביב היו נכנסים מאחור, למרחב שבו ישב כרטיסן. אצלו היה צריך לשלם או לנקב את הכרטיסייה, לעבור לפניו ולהיכנס פנימה לחלל המרכזי של האוטובוס. בשל הדוחק בבוקר אפשר היה לשהות בדוחק של רחבת הכניסה לפני הגישה לכרטיסן כשיעור שתי תחנות בלי שירגישו בך, במיוחד אם אתה ילדון נמוך בכיתה ג’.

חברי היה נדחק ועולה לאוטובוס שהיה תמיד מאוד עמוס, ועוד בטרם הגיע זמנו לשלם הגיע לתחנת בית הספר, חזר לאחוריו וירד בלי לשלם. סיפרתי על ההמצאה לאבי בהתפעלות. הוא נתן בי מבט תמה ואמר לי: הוא סתם גנב. שלוש מילים שהספיקו לקלקל לי לא רק את החשק לבדוק באופן אישי את ההמצאה הזאת, אלא בכלל הדבירו את החשק לגנבות קטנות שכאלה לכל החיים. אחרי שנים למדתי את המושג “אבק גזל”. אבל בשבילי עד היום ה”סתם גנב” של אבא מצלצל חמור ומשמעותי יותר מן המונח ההלכתי המקצועי והרשמי.

בעיניי, אין הבדל גדול בין שלושת הדיברות: לא תגנוב, לא תנאף ושמור את יום השבת לקדשו. אינני מוצא שום חן בעובדה שמישהו מתפאר בכך שהוא בודק את הטעם של חוויית חילול שבת מדי פעם, או במי שמקימים קהילת דתיים למחצה, המכנים עצמם בתארים מן הסוג “דתיים על הרצף”, “דתי לכשירצה” או “דתל”ף” (דתי לפעמים), מחללים שבת במקצת ותולים עצמם באתוס של המסורתיות הספרדית שנדון בה בהמשך. אצלנו בבית קראו לזה “מחלשבסניק”, ודי היה בכך.

איני רואה שוני מהותי בין מחלל שבת לעיתים ובין נואף לפרקים שמצפה שבן/בת זוגו יכילו ויגלו סובלנות לכך שמדי פעם הוא או היא מפירים קצת את המוחלטות של הנאמנות הזוגית ו”מתאווררים” עם מישהו אחר. אני תוהה אם אוהדי דתיות הרצף יקבלו באותה מידה של חיבה מישהו שמכה את אשתו רק לעיתים רחוקות, כשהוא באמת מתעצבן וקשה לו להבליג, אבל בדרך כלל הוא ממש אוהב אותה. האם ייעצו לה להכיל אותו? בחברה מסורתית של ממש זו אכן הייתה העצה לאישה המוכה.

ההבדל בין היכולת שלנו לסבול סוגים מסוימים של חיפוף באיסורים לבין אי היכולת לשאת זאת באיסורים אחרים אינו קשור רק למידת אהבת המסורתיות, יכולת ההכלה והסובלנות, אלא גם ואולי בעיקר למידת הרצינות שבה אנו תופסים את האיסור. הכאת נשים נחשבת כיום גם בחברה הכללית לתועבה ולכן יש כלפיה אפס סובלנות. בגידה בבן הזוג נחשבת לגיטימית בחברה הכללית המתירנית יותר מאשר בחברה הדתית. שמירת שבת כבר אינה נחשבת כנראה לבגידה חמורה כל כך בנאמנות לה’ ולתורתו גם בחלקים של החברה ה”דתית”, ולכן אפשר להכיל אותה קצת ביתר חיבה. אבל הגנבה נשארת גנבה, ניאוף הוא ניאוף, וחילול שבת הוא חילול שבת. וגם אסור להכות נשים (וגברים!), גם לא לפעמים, לא באופן מסורתי ולא על הרצף.

המסורתיות הלא־דתיות הכשירו בשר

אחת מנקודות המשען וההצדקה של דתיות הרצף היא המסורתיות. נהוג לזהות מסורתיות עם ספרדיוּת, אך אין הדבר כן. בכל עדות ישראל המסורת הייתה היסוד המוצק של הדתיוּת והיא הלכה ונשחקה עם התרחבות תופעת החילון ועם קריסת המבנים הקהילתיים, חורבן הקהילות בגולה והתפתחות החברה הישראלית החדשה במדינת ישראל.

סביבת גידולי בתל אביב הייתה חברה מזרח־אירופית אשכנזית מסורתית. רבים מן השכנים והידידים של הוריי חיללו שבת, הלכו לבית כנסת, בעיקר במועדים ובימי זיכרון, חיבבו דג מלוח וחזנות, דמעו למשמע שירים ביידיש מהבית עוד לפני עידן ההתרפקות המתחדשת על היידיש, הפיוט והפולקלור העדתי. הם ידעו לצטט פסוקים מן התנ”ך ומאמרי חז”ל על־פה ובזו לעמי ארצות שהפכו להיות חזנים פופולריים בזכות קולם הערב על דלות השגתם בתורה. אבל היה ברור מאוד שאנחנו דתיים והם לא. כי הם מחללים שבת ולא מקפידים לאכול כשר.

הנשים המסורתיות, הלא־דתיות, הללו ידעו להכשיר בשר יותר מאשר בנותינו הצנועות והחסודות, שלא זכו להשתמש מימיהן בדלי השריה ובקרש מליחה, אך חלק מהן לא טרחו להשתמש בכישורים האלה. לפיכך, נמנענו מלאכול אצלם דבר פרט לכיבוד קנוי והם לא נעלבו מכך, כי היה ברור להם לגמרי שאין רצף. כשר זה כשר, ולא־כשר זה “טרייף”. זה לא מנע קשרי ידידות עמוקים בין המשפחות, לא מנע את השתלבותם בחיי בית הכנסת, או אפילו את צירופם לזימון. מידת שמירת המצוות הייתה עניין אחד, וקשרי ידידות – עניין אחר.

בילדותי ובנערותי בצפון תל אביב לא הכרתי כמעט בכלל חילונים מן הזן האנטי־דתי (כך קראו להם אז), וגם לא חרדים מן הזן המסתגר והמתבדל. גם חובשי שטריימלך שהתפללו בשטיבל של גור היו חלק מן הקהילות האלה, עם קווי גבול ברורים מאוד מבחינת שמירת מצוות, ומעגלי שיתוף נרחבים מאוד מבחינה חברתית. הקרובים המסורתיים לא באו לבקר בשבת ברכבם, אבל כשהופיעו לא נשאלו שאלות מיותרות. הקרובים החרדים לא העלו מעולם על דעתם לשאול את הוריי הציונים־דתיים מה ההכשר של הבשר שהוגש להם, ורק בן דוד צעיר שהתחזק קצת יותר מדי בפוניבז’ העז פעם לשאול, וכמעט נזרק מהחלון.

שמירת שבת כבר אינה נחשבת כנראה לבגידה חמורה כל כך בנאמנות לה’ ולתורתו גם בחלקים של החברה ה”דתית”, ולכן אפשר להכיל אותה קצת ביתר חיבה. אבל הגנבה נשארת גנבה, ניאוף הוא ניאוף, וחילול שבת הוא חילול שבת. וגם אסור להכות נשים (וגברים!), גם לא לפעמים, לא באופן מסורתי ולא על הרצף

המסורתיים מחללי מקצת השבת שסביבנו לא פיתחו מעולם אידיאולוגיה מסורתית. הם הכירו בכך שיש דתיים והם לא. הם כיבדו את הדתיים אך לא חשבו שיש אופציה רבנית שתיתן לגיטימציה לאורח חייהם. הם כיבדו את הרבנים – בעיקר מרחוק. גם הרבנים ידעו את מגבלותיהם: דרשות ושעורי תורה בבית כנסת, סידור חופה וקידושין, הלוויות ואזכרות, השגחה על כשרות. מדי פעם גם מאבק ציבורי מוגבל בהיקפו כנגד חנויות מחללות שבת או מוכרות טרפה. ותו לא.

איני רואה הבדל משמעותי בין המסורתיות האשכנזית של ימי ילדותי לזו הספרדית. גם המסורתיות הספרדית לא הייתה אידיאולוגיה רשמית אלא מציאות חברתית. היו וישנם ספרדים שומרי מצוות קלה כחמורה, והיו וישנם ספרדים שאינם כאלה, והם חיו בשלום וברעות, ברחוב ובבית הכנסת.

העלייה הספרדית עברה תהליך דומה לזו האשכנזית בהפרש של דור. הנושא נחקר ונבדק באינספור ספרים ומאמרים ואין צורך להרחיב בו כאן. תהליכים חברתיים שונים, בעיקר כאלו המבוססים על בידול עדתי ספרדי, מצליחים לשמר את המסורתיות הזאת עוד דור או שניים, אבל ככל שהחברה הישראלית תתגבר על הבידול העדתי, כך תפחת היכולת לשמר אותה.

חורבנה של המסורתיות האשכנזית נבע מחוסר היכולת להעביר אותה לדורות הבאים. איך יכול ילד שלמד בבית ספר ממלכתי, לא ביקר בבית כנסת מלבד בתקופת בר המצווה שלו ולא שמע זמירות שבת בביתו לפתח את אותה “חיבת הדת” ו”כבוד הדת” של הוריו? צאצאיהם של הדור ההוא כבר אינם מסורתיים. הם משולבים ללא הכר עם צאצאיהם של ה”אנטי־דתיים” הסוציאליסטים של פעם. קינת ההורים של הדור ההוא משותפת: אלו רצו לגדל מסורתיים, אלו רצו לגדל אפיקורסים, ובסופו של דבר כולם גידלו דורות של בערות. המסורתיות האשכנזית יכולה כיום להמשיך להתקיים רק בזכות הדתל”שים, הנושאים את לפיד הדור הראשון לעזיבת הדת. זה גם עתידה של המסורתיות הספרדית.

המענה לאתגר החילוניות

אין לבלבל בין המסורתיות הקלאסית לבין המסורתיות החדשה. מהי המסורתיות החדשה? דומני שהיא פתרון שהוצע כדי להתמודד עם אתגר החילוניות. האתגר העומד כיום בפני החברה הישראלית הכללית, זו המכונה “חילונית” ובאמת מצויה על הרצף, כפי שמוכיחים הסקרים, הוא כיצד לשמר זהות יהודית ולהבטיח את הכרת המורשת מבלי לשלם את המחיר של מעבר סוציולוגי לחברה הדתית, מעבר המכונה בלשוננו “חזרה בתשובה”.

הפתרון של מסורתיות קוסם למבקשי הזהות היהודית כיוון שהוא מכיל מורשת יהודית חיונית שאינה משלמת את המחיר של התחייבות מלאה לקיום מצוות. יש הסבורים שהדבר בלתי אפשרי ומסורתיות יכולה להתקיים רק כשיריים של דתיוּת קודמת. אבל יש הטוענים לאפשרות כינונה של יהדות בעלת זהות ומורשת נטולת מחויבות מצוותית גמורה. זהו ניסוי מעניין שמתמודד עם אתגרים לא פשוטים.

מצד אחד עומדת האורתודוקסיה ושוללת את הלגיטימציה של יהדות שכזאת, מן הצד האחר החברה הכללית חרדה מפני איום ההדתה ותנועות הקירוב והתשובה. בעיה קשה נוספת היא שבהיפוך גמור למסורתיות הקלאסית שהיא עממית ונגישה, ואף נתפסת כדרך מקילה ונוחה לציבור רחב שאינו רוצה להתמודד עם התובענות הדתית, הרי שהמסורתיות החדשה היא תנועה אינטלקטואלית הפונה דווקא אל האליטות, ודרכה לכיבוש ההמונים עדיין רחוקה מאוד, במיוחד כאשר סביבה רוחשת תרבות ההמונים המושכת לכיוונים של דלות ורדידות.

המסורתיים מחללי מקצת השבת שסביבנו לא פיתחו מעולם אידיאולוגיה מסורתית

במובן מסוים, המסורתיות החדשה דומה יותר לזרמים השונים המנסים לקרב את יהדות ארצות הברית ליהדותה: הרפורמים, הקונסרבטיבים והרקונסטרוקציוניסטים. למרות הרקע ההיסטורי השונה והאידיאולוגיות החלוקות, דרכי הפעולה דומות במקצת והמטרה המרכזית המשותפת לכולם היא שימור הגחלת של הזהות היהודית בחברה מתנתקת והולכת.

אין לבוז למסורתיות החדשה מן הסוג הזה ואדרבה, יש לטפחה ולעודדה. יש לקוות שנשכיל ליצור את הכלים לביסוסה והנחלתה של מורשת יהודית ולגיבושה של זהות בתנאים המאתגרים של התקופה והדור. החברה הדתית אינה פטורה משותפות בנשיאה בעול הזה ויש בידיה כלים שיכולים לסייע בכך. עליה לפעול בתבונה, ברגישות ובענווה, כדי שתוכל לתרום את תרומתה ולא להרוס ביוהרה ודורסנות את השתילים הרכים המתפתחים. אבל כל זה צריך להיעשות במקביל לגיבושה של זהות דתית־הלכתית מוצקה ולא כתחליף לה. בסופו של יום יש לזכור שמסורתיות אינה דתיות. כבודה במקומה מונח, אך לא ברצף מדובר, אלא בשני מסלולים נבדלים.

כזה הוא האתגר הכפול העומד בפני החברה הדתית מאז תקופת ההשכלה והחילון: שימור והכלה. מחד גיסא חייבים להציב גבולות ברורים של מותר ואסור ולהנחיל את שמירת המצוות לקהילה ולדור הבא. מאידך גיסא, העמדה הסובלנית היא שאין לרחק בזרוע, לבל ידח ממנו נידח. בתופעה הזאת אין כל חידוש בדורנו. בגרמניה של המאה התשע־עשרה התמודדו הפוסקים עם יהודים שבבוקר השבת באו לבית הכנסת ולאחר מכן פתחו את חנויותיהם. זהו טיפוס היהודי שעמד בפני הרב עטלינגר כשהפעיל לראשונה בדורות האחרונים את העיקרון של “תינוק שנשבה” כדי להצדיק את שילובם בקהילה של יהודים אלה (שו”ת בנין ציון החדשות סימן כג) והוא אותו טיפוס שאליו מתייחס רבי יוסף חיים מבגדד (שו”ת רב פעלים ג, אורח חיים יב) בהציעו לקהילת שנחאי פתרונות כיצד לשלבם בסדרי בית הכנסת בלי לפגוע בהם ולהרחיקם.

המחשבה המוטעית היא שאם יש גיוון בעמדות הפוסקים אזי הכול אפשרי. גם לחומרות אין גבול ותמיד תימצא להן הצדקה

העמדה הסובלנית היא דרך המלך המקובלת על רוב שלומי ישראל מכל העדות, ולמרות שהיא פחות קולנית מזעקות הקנאים, היא שהדריכה את רוב קהילות ישראל, ממרוקו שבמערב ועד גליציה שבמזרח. היא חרותה על דגלם של אבות החסידות וזקני ההנהגה הספרדית מדורי דורות. למרות שהגדרת המשימה קלה יחסית וגם יש מודלים לחיקוי מן הדורות הקודמים, הביצוע המעשי אינו פשוט והוא מעסיק את החברה הדתית בכל שדרותיה. מן החרדים שאינם יודעים לעכל את בניהם היוצאים לצבא ועד ה”דתיים־לייט” שאינם יודעים היכן להציב לעצמם ולילדיהם את הגבולות ואיך לעשות זאת. כולם כאחד מתקשים עד מאוד בקבלת מתפללים שאינם מן המגזר והפלח התת־מגזרי המדויק לתוך בית הכנסת שלהם, מבלי לגרום לאורח תחושת זרות וניכור. עוד יותר מכך הם מתקשים להכיל את המסורתיים במערכת החינוך, בשל תחושת הצורך הדוחק להתגונן ולשמר על הילדים מקלקול. לכן, פריטת הכלל לפרטים מעשיים היא תורה מורכבת המתחדשת בכל יום, אך אין שום דרך להתחמק מלעסוק בה.

גיוון אינו מחיקת גבולות

אחת התופעות המבלבלות בסוגיית המסורתיות והרצף היא החשיפה המוגברת לגיוון הדעות בעולם ההלכה וההנהגה הפנים־דתי. בעידן התקשורת הפתוחה, כל קשת הדעות הרבנית פתוחה לעין כול, ואינה מוסתרת עוד בין דפים צפופי אותיות בכתב רש”י. לדוגמה, יש רבנים שמתירים לנזקקים לכך שימוש בקלנועית בשבת ויש שאוסרים. נמתח קו בין שתי הנקודות ונמשיך אותו לכאן ולכאן. מימין, אומרים החרדים לשלום ההלכה, המדרון החלקלק ייקחנו עד שאול תחתיות ופריצת כל השבת. לכן נחמיר ונאסור גם כל מתקן של מכון צומת, וגם נכריז שהרב מתיר הקלנועית הוא ניאו־רפורמי, ד”ל או בכלל נסיר ממנו את תואר הרב. משמאל, יאמרו הרציפנים, אם היום כבר מתירים קלנועית לנזקקים, מחר יתירו לכולם, ובהמשך גם יתירו להשתמש בסמארטפון. אז למה לא נתיר כבר היום? בקרוב יימצא רב אמיץ שיתיר גם את זה.

המחשבה המוטעית היא שאם יש גיוון בעמדות הפוסקים אזי הכול אפשרי. גם לחומרות אין גבול ותמיד תימצא להן הצדקה, וגם לקולות אין גבול ותמיד יש תקווה שתמצא להן אסמכתא. ולא היא. יש הבחנה בין אסור לבין מותר ברמת ההבדל שבין יום לבין לילה, אף שיש תחומים אפורים של בין השמשות, שבהם יש גיוון רב ולכן גם מחלוקות וספקות.

אחד הדברים שיכולים לסייע מאוד בהבחנה שבין שמירת מצוות ומחויבות להלכה לבין דתיות של רצף או מסורתיות הוא דיוק בהגדרת גבולות ההלכה והסברתם. האחריות על כך מוטלת על הפוסקים, הרבנים והמחנכים. על המתפלמסים ההלכתיים להיזהר בכבודם של בני הפלוגתא, כדי שיהיה ברור לשומעיהם אימתי הדעה האחרת היא לגיטימית, אפילו אם היא שגויה לחלוטין ובלתי נסבלת בעיניך. זו אינה רק הכלה סובלנית הנדרשת בכל ויכוח הגון ומנומס. זו דרישה הלכתית מחייבת בהלכות כבוד תלמידי חכמים, וזה גם צו השעה לנוכח הצורך לייצב את עולם שמירת המצוות כהלכה מול אתגר מחיקת הגבולות.

הרב פרופ’ יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג