הבלוג שלנו

אל מסתתר בשפריר חביון

מפגש ראשון בסדרת שירת הבקשות – מסורת חלב

ה’בקשה’ בספרד

רבנו בחיי אבן פקודה (ספרד המאה ה-11), חובות הלבבות, שער אהבת ה’, פרק י

אבל אותות האהבה באלוהים מן האוהב […] מהם שיתנפל בלילה ויתענה ביום אם יוכל לסבול זה. וייחדתי את התפילה בלילה, ואם היא משובחה גם ביום, כי תפילת הלילה היא זכה יותר מתפילת היום לכמה פנים:

מהם כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום.
ומהם שתאוות הגוף מהמאכל והמשתה יותר נחות בלילה ממה שהם נחות ביום.
ומהם כי בלילה יפנה מטרדות העולם, כמשא ומתן בגביית ממון ותשלומו, בבניין, בחרישה וזריעה, והדומה לזה מעסקי בני אדם ביום.
ומהם הפסק חברה בינו ובין בני אדם, כאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו, ובעל חוב יתבעהו במה שיש לו עליו.
ומהם נוח חושיו מרוב מוחשיו בלילה, מפני שאינו רואה מה שיטרידהו, ולא שומע מה שיפסיק עליו.
ומהם הימלטו מן החנופה ורחקו ממנה, מפני מעוט היושבים עמו בלילה. ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום.

ומהם שיתייחד בזכר האלוהים ויתבודד בו בעת התייחד כל אוהב באוהבו, והתבודד כל חושק עם חשוקו. כמו שכתוב (ישעיה כז) נפשי אויתיך בלילה וגו’, [ו]אומר (שיר השירים ג) על משכבי בלילות.

וכבר נזכר יתרון תפילת הלילה בספרי הקודש הרבה. מהם מה שאמר דוד עליו השלום (תהלים קט) זכרתי בלילה שמך ה’. (שם) חצות לילה אקום להודות לך. (שם) קדמתי בנשף ואשועה. (שם) קדמו עיני אשמורות. (שם פח) יום צעקתי בלילה. ונאמר (איכה ב) קומי רוני בלילה. והרבה כזה.

וכבר חיברתי דברים נמרצים, יש בהם תוכחת והיכלם לנפש, ותחרץ בעבודה ותתעורר לתפילה בלילה. והם בלשון עברית, וקראתים “תוכחה”. ואחר כך סמכתי להם דברים צחים בלשון העברית בשבח והודאה לאל ובקשת מחילה ותחנונים, דברים רבים מעירים לב המתפלל ומעוררים את טבעו, וקראתים “בקשה”. וכתבתים בסוף הספר הזה למי שרוצה להתנפל בהם לילה או יום. ומי שיקבל על עצמו זה העניין, ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה, אחר שיקדים מה שיזדמן מן זמירות הידועות או זולתם לפניה, ואחר כך יתפלל הבקשה בעמידה והשתחוויה עד סופה, ויכרע ויאמר מה שירצה מן התחנונים, ויאמר סמוך לזה אשרי תמימי דרך ושיר המעלות עד סופם. ואם יבחר בזולתם מן הדברים, וזולת הסדר הזה, הרשות בידו. אך זכרתי לך הטוב שבמנהגים בה.

ועיקר הדבר, אחי, בזוך נפשך בעת שתתפלל אותה, וכוונת לבך בה, ושתסדרנה לאט עם הסמוך לה, ואל יקדים בה לשונך את לבך. כי המעט ממנה עם המצא לבך בו, טוב ממהירות תנועות לשונך ברב ממנה, כשיהא לבך ריק ממנה.

ואמר אחד מן החסידים:
אל תשבחו שבח ריקם,
ריק ממצוא הלב בו,
אבל יהיה בהימצא הלב.

כמו שכתב דוד עליו השלום (תהלים קיט) בכל לבי דרשתיך וגו’. ואמר (שם) חליתי פניך בכל לב. ואמר (שם פד) לבי ובשרי ירננו אל אל חי.

צפת ורבי אברהם ברוכים[1] המשכים

איגרת ר’ שלמה שלומיל מדרעזניץ-צפת (צפת המאה ה-17), קובץ על יד, יג, ירושלים ת”ש, עמ’ קכב

אחד היה פה צפת תוב”ב ושמו כמהר”ר אברהם הלוי [ברוכים] זצ”ל, אשר חיבר תיקוני שבת שבסוף קיצור ראשית-חכמה, בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו, והיה צועק בקול מר: קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית קדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות. כמו אלו הדברים הרבה היה מכריז. ועל תלמידי חכמים היה קורא לכל אחד בשמו, ולא זז מן החלון עד שראהו שכבר קם מן המטה. ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פירסות [פרשות?] ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז”ל ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות […] באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: ‘קומו לבקשות!’ ומתחילים לשורר פזמון ‘כל ברואי מעלה’ [ר’ שלמה אבן גבירול], ו’שחר אבקשך צורי’ [הנ”ל], ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי דזמרה בנחת ובנועם גדול.

רבי צבי הירש קאיידנובר (פרנקפורט המאה ה-18), קב הישר, פרק צג

[…] ונתן קולו בקול מר ואמר: אחינו בית ישראל, הלא ידוע לכם שהשכינה היא בעו”ה [=בעוונותינו הרבים] בגלות ובית מקדשנו היה לשריפת אש, וישראל הן בגלות המר וסובלים יסורים עינויים קשים ומרים, ונהרגו הרבה חסידים וחסידות בחורים ובתולות זקנים עם נערים בד’ מיתות בית-דין, ונתלין ונידונין במיתות קשות ומשונות, ואתם שוכבין על מטותיכם בהשקט ובטח, קומו ונצעק אל ה’ אלקינו שהוא מלך רחום וחנון, אולי ישמע ה’ את קול תפילתינו וירחם על עמו שארית פליטת ישראל. והיה החסיד צועק ולא נתן מנוחה לכל בני העיר, והיו קמים כולן בשעה חדא לבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות, ואחר-כך היו לומדין איש איש כפי השגתו, יש מהן היו עוסקים בדברי קבלה ובזוהר, ויש מהן היו עוסקין בגמ’ ובמשניות, ויש מהן היו עוסקין בתורה ונביאים וכתובים. ואחר-כך היו אומרים תחנות ובקשות עד אור היום.

אל מסתתר (מקאם חוסייני) / ר’ אברהם מימין (צפת, המאה ה-16)

אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן
עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ
בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה
רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה
מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ
רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה
מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה
תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה
אֱמוּנִים נוֹצֵר יְיָ
הָאֵל הַגָּדוֹל עֵינֵי כָל נֶגְדֶּךָ
רַב חֶסֶד גָּדוֹל מֵעַל שָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם זְכֹר דָבָר לְעַבְדֶּךָ
חַסְדֵי יְיָ אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת יְיָ
מָרוֹם נֶאְדָּר בְּכֹחַ וּגְבוּרָה
מוֹצִיא אוֹרָה מֵאֵין תְּמוּרָה
פַּחַד יִצְחָק מִשְׁפָּטֵנוּ הָאִירָה
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם יְיָ
מִי אֵל כָּמוֹךָ עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת
אֲבִיר יַעֲקֹב נוֹרָא תְהִלּוֹת
תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁמֵעַ תְּפִלּוֹת
כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ
יָהּ זְכוּת אָבוֹת יָגֵן עָלֵינוּ
נֵצַח יִשְׁרָאֵל מִצָּרוֹתֵינוּ גְאָלֵנוּ
וּמִבּוֹר גָּלוּת דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ
לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְיָ
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל יְנִיקַת הַנְבִיאִים
נֶצַח וָהוֹד בָּהֶם נִמְצָאִים
יָכִין וּבֹעַז בְּשֵׁם נִקְרָאִים
וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ
וִיסוֹד צַדִּיק בְּשִׁבְעָה נֶעְלָם
אוֹת בְּרִית הִיא לְעוֹלָם
מַעְיַן הַבְּרָכוֹת צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם
צַדִּיק אַתָּה יְיָ
נָא הָקֵם מַלְכוּת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה
בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּלָּה קְרוּאָה בִּנְעִימוֹ
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְיָ
חָזָק מְיַחֵד כְּאֶחָד עֶשֶׂר סְפִירוֹת
מַפְרִיד אַלּוּף לֹא יִרְאֶה מְאוֹרוֹת
סַפִּיר גִּזְרָתָם יַחַד מְאִירוֹת
תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְיָ
למענך (מקאם ביאת) / מחבר לא ידוע
לְמַעַנְךָ וְלֹא לָנוּ וּלְשׁוֹכְבֵי מְעָרָה
בְּנֵה נָא צְבִי תִּפְאָרָה וְלִירוּשָׁלַיִם הַיְּקָרָה
בִּזְכוּת תּוֹרָה הַיְּשָׁרָה דִּבְּרוֹת עֲשָׂרָה
סוֹדְךָ גַּלֵּה לְגַלְמוּדָה תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה
בִּזְכוּת תּוֹרָה הַחֲמוּדָה עֵינַיִם מְאִירָה
שְׁלַח לִי גוֹאֵל מְנַחֵם אֲבֵלֵי צִיּוֹן תְּנַחֵם
אַתָּה תָּקוּם וּתְרַחֵם וּתְכוֹנֵן עֲפָרָהּ
עַד מָתַי תִּשְׁכַּח בָּנֶיךָ וַעֲדַת סְגֻלָּתֶךָ
שָׁתוּ כּוֹס מִיָּדֶיךָ וְגַם מָצוּ שְׁמָרָהּ
בְּאוֹיְבַי עֲשֵׂה נְקָמָה כִּי קָמוּ עָלַי בְּיַד רָמָה
כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה עִם בֶּן הַגְּבִירָה
הֲשִׁיבֵנוּ וְנָשׁוּבָה אֶל תּוֹךְ צִיּוֹן הָעֲלוּבָה
וְנִהְיֶה שָׁם בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה לֵב טָהוֹר לָנוּ בְּרָא
שְׁלַח לָנוּ אֶת מְשִׁיחֵנוּ עִם אֵלִיָּהוּ נְבִיאֵנוּ
כִּי הוּא יָאִיר עֵינֵינוּ וִיבַשֵּׂר בְּשׂוֹרָה
אֲזַי יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְגַם יִשְׂמַח לִבֵּנוּ
בְּבוֹאֵנוּ בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְשָׁם נַדְלִיק הַמְּנוֹרָה


[1] לפשר הכינוי “ברוכים”, ראה ב”הנהגות האר”י ומקובלי צפת” (בס’ ‘תולדות האר”י’ למ’ בניהו, ירושלים תשכ”ז, עמ’ 35): “הוא פתרון כינויו של ר’ אברהם הלוי מוגרבי… הוא היה יוצא ומכריז על השבת בלשון זו “שבת! ברוכים!”, כלומר, קורא לבעלי החנויות “ברוכים, שבת קרובה לבוא, הזדרזו לנעול חנויותיכם”.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

כתבות אחרונות:

גלילה למעלה

אהבתם?
אנחנו נמשיך מכאן: