תנועת השיבה אל המסורת, המוכרת בשם “תנועת ההתחדשות היהודית”, נהנית משגשוג הולך וגדל בשנים האחרונות. לצד השגשוג, הנהנה מקריסתן של דיכוטומיות מקובלות נוסח “או דתי או חילוני”, עולות ביקורות על תנועה זו שראוי להתחשב בהן. ביקורת מסוג זה הביע לא מזמן אסף שרון  בכתב-העת האינטרנטי “הזמן הזה”. במאמר שכותרתו “אשליית השיבה אל המסורת”, טען שרון כי השיח ה”ניאו-מסורתי” אינו מצליח להימלט מאחת משתי מכשלות: האחת היא האימוץ הסלקטיבי של רעיונות ממקורות היהדות הערבים לאוזן המודרנית-ליברלית; מעין “קפיטליזם רוחני” שמוליד חוסר כנות אצל האחראים לו, וחוסר אמון מצד קהל-היעד של תנועת ההתחדשות היהודית. המכשלה השנייה היא סכנת הפונדמנטליזם, האורבת לפתחם של הוגים מעולם ההתחדשות היהודית שאינם רוצים לעשות שקר בנפשם, ומתוך השתעבדותם למקורות היהדות הם מקבלים עליהם את דינם של מקורות אלו, ודוחים בשלהם את הערכים המודרניים והליברליים.

טענתו של אסף שרון אינה נטולת אמת, ועלינו, כל הפעילים בעולם ההתחדשות היהודית לגווניו, להיזקק לה ולשכמותה ולהתמודד עמה. במפגש שערכנו לאחרונה ב”ישיבה מזרחית”, בית לתורה ולתרבות ברוח יהדות ארצות האסלאם, עסקנו בנושא המסורת, וניסינו בין-היתר להתמודד עם שאלה זו. אחד המקורות שלמדנו במפגש הוא מתורתו של רבי יום טוב (מהרי”ט) אלגאזי  (1727, איזמיר – 1802, ירושלים), ששימש כראשון לציון וכראש ישיבת המקובלים בית-אל  בירושלים במהלך המאה ה-18.

בספר הדרשות שלו “יום טוב דרבנן” עומד חכם אלגאזי על המתח שבין גבולות ההכרה האנושית (“אין כוח לקבל כל פרטי התורה שבעל-פה שלא ישכחו”) כמו גם חילופי התקופות ההיסטוריות וצרכיהם המשתנים (“לא כל הדורות שווים”), לבין הרעיון המקובל באומה אודות נצחיות התורה. כהצעה ליישוב המתח הזה אומר הרב אלגאזי את הדברים הבאים:

[…] על-כן עשה הוא יתברך (כך): קיבץ כל הנשמות העתידות לבוא בכל דור ודור בהר סיני, ואת כולם השמיע בהוד קולו כל פרטי תורה שבעל-פה, וכל החידושים העתידיים להתחדש בכל דור ודור, וכל הסייגים הצריכים וראויים בכל דור. ואז כל נפש ונפש קיבלה ונשתקע בה (חלקה), כל המתייחס אליה מכל הפרטים, ובכללות כולם נמצא הכול. ובכן, בבוא כל נפש אל העולם הזה, מתחדש מה שקיבלה – כי הוא חלקה בתורה.

בניסוח ארכאי-כביכול זה חולש החכם בן המאה ה-18 על כל שרשרת המתחים המאפיינים את קיומנו כיהודים מודרנים הרואים עצמם גם כמצויים בזיקה למסורת: ראשית מציע המהרי”ט התמודדות עם המתח המרכזי ביותר, אולי לא רק ליהודי המודרני אלא לאדם המודרני בכלל – המתח בין המחויבויות הסותרות לאני ה”אותנטי” מכאן ולקולקטיב שאיתו אני חולק את זהותי מכאן. ב”תורת ההיזכרות” לפי גירסת הרב אלגאזי המופיעה כאן, הלומד רשאי לסמוך על כך שהפיתוח האישי שלו במסגרת המסורת מהווה פיתוח לגיטימי של “הקולות ששמע בסיני”. אולם בניגוד ל”תורת ההיזכרות” האפלטונית שבה הנפש הפרטית היא מקור החכמה כולה, לפי הרב אלגאזי נדרש הלומד לפרספקטיבה של ענווה לפיה הידע בשלמותו אינו מצוי אצלו, “ובכללות כולם”, הן בני דורו והן בני הדורות הקודמים והבאים, “נמצא הכול”. בעמידה הכפולה הזו הן על הנאמנות האישית לתורה הפרטית והן על הנאמנות הקולקטיבית לתורת הכלל, מסרב חכם אלגאזי לאמץ באופן יחידני אחד מצדדי הדיכוטומיה של פרט-כלל; הדיכוטומיה שכה הרבה תנועות מודרניות אינן מצליחות להימלט מליפול אל אחד מצדדיה הקיצוניים.

אך מעבר לכך, דומה שניתן למצוא בדברי המהרי”ט התמודדות עם המתח שפתחנו בו – המתח בין המחויבות ה”אובייקטיבית” לפירוש מהימן של המסורת מחד, לעומת המחויבות לערכי תקופתנו היוצרת פיתוי לפרשנות סלקטיבית ומוציאה-מהקשר של המקורות. מתח זה מביא הוגים מסוימים, כדוגמת אסף שרון שבטענותיו כנגד ה”שיבה אל המסורת” פתחנו, לקרוא לזניחת המסורת וההיזקקות למקורותיה בשם המחויבות לאידיאלים המודרניים.

אך שרטוט התמונה של מעמד הר סיני כאתר התגלות ייחודי לכל אחד מנפשות ישראל, באופן שבו שברי ההתגלות הרבים, המתגלים כחלקים הפרטיים של כל נפש מנפשות עם ישראל, מוצאים את השלמתם בשברים האחרים בזמן ובמרחב, דומה שמציע מוצא משני הפיתויים הקיצוניים – ההשתעבדות למסורת ה”אובייקטיבית” מכאן, או זניחתה בשם נאמנות לעצמי או לתקופתי מכאן. תיאורו של מעמד הר סיני כמקום ההתגלות הפרטית מלמד לעומת זאת כי המסורת אינה מהות אובייקטיבית, חיצונית לי, שאני רשאי לבחור אם להשתעבד לו או להשליכו הלאה ממני. המסורת היא למעשה השדה הרחב של השפה התרבותית שמתוכו, ורק מתוכו, מפציעה התורה האישית שלי. הר-סיני הוא המקום שבו קיבלתי את מילות-הראשית התרבותיות שמולן אני עומד בבואי לומר את דבריי שלי, בין אם אני מאמץ אותן בחיי ואפילו אני בוחר להתנגד להן, להגבילן או לתקנן.

מפגש זה שבין שפת הר סיני לבין נקודת-העמדה הייחודית שלי, על דגשיה הייחודיים לתקופתי, לסביבתי ואף לאירועי החיים הפרטיים שלי, הוא שיוצר את “מיזוג האופקים” (אם לשאול את המונח של הפילוסוף המודרני גאדאמר) האופייני למסורת. ובמיזוג אופקים אמיתי מוכרחת להישלל “חוויית הסופרמרקט” שבה אני בוחר מתוך המלאי שמוצג לי את המוצרים הערבים לחכי ומשליך את האחרים. במפגש אמיתי, מהסוג שמיזוג אופקים מכתיב, אני נפגש עם בן-השיח שלי (במקרה זה המסורת) כולו, כולל הצדדים בו הבלתי נעימים עבורי. אין זה אומר כמובן שעליי להיכנע לצדדים אלה, אך אינני יכול לברוח מלהכיר גם אותם כדי לדעת כיצד אני עשוי לנהל משא-ומתן מולם, וכיצד אני יוצר חיבור עמוק עם בן-שיחי שהוא מעבר לסיסמאות לעוסות. בהקשר של עולם ההתחדשות היהודית מדובר על לימוד תורה שהוא מעבר ל”תנורו של עכנאי” ו”אלו ואלו דברי אלוהים חיים”.

יחס של מחויבות מרובדת כזו למסורת; מחויבות הן לדורות הקודמים, הן לקהילות היהודיות השונות בני דורי, והן ל”חלקי הפרטי בתורה”, דומה שעשוי להצליח לגבור על שרשרת הפיתויים שהעמידה מול המסורת עשויה לזמן לפתחנו: הפיתוי השמרני או אף הפונדמנטליסטי מכאן, כמו גם הפיתוי האינדיבידואליסטי או הסלקטיבי מכאן.