הבלוג שלנו

טור אישי – חכימא

אחד מגדולי הרבנים שהה בשבת אצל הבבא סאלי בנתיבות. האורח התכונן זמן רב למפגש עם הבבא סאלי, והכין את מיטב חידושי התורה שלו כדי לאומרם לפניו על שולחן השבת. בליל שבת התיישבו בני הבית והאורחים לסעודת השבת, והאורח ציפה בכליון עיניים להזדמנות לומר את דבריו. אך מיד לאחר שטעמו מן המאכלים החל הבבא סאלי לשיר פיוט, וכל הסועדים הצטרפו אליו.

האורח המתין לסיומו של הפיוט, אך מיד עם לאחר שנאמרו מילותיו האחרונות של הפיוט, פתח הבבא סאלי בפיוט חדש. כך הנהיג הבבא סאלי את היושבים בשירה רצופה שעה ארוכה.

לבסוף החל הבבא הסאלי את “שיר המעלות”, מזמור מתהלים המושר לפני ברכת המזון וסיום הארוחה, והאורח המאוכזב התפרץ: “מדוע לא אמרת דברי תורה?” השיב לו הבבא סאלי: “אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה.”

סבי עליו השלום היה ממיטיבי הזמר בירושלים. במיוחד הייתה חביבה עליו מסורת שירת הבקשות. בילדותי, אבי היה חוזר ומספר לנו מתוך נוסטלגיה את חוויית ההתעוררות בלילי שבתות של החורף באישון ליל למעמד שירת הבקשות, שהתקיים (ועדיין מתקיים עד היום בכמה בתי כנסת בירושלים) למן השעה שלוש לפנות-בוקר ועד תפילת שחרית. מגיל קטן הלכו עליי קסם תיאורי היקיצה המוקדמת אל השחר המתעורר, כשהרחובות ריקים מאדם, וההתכנסות בבית הכנסת החמים לשירה משותפת, שעה שהגבאי עובר בינות השרים ומחלק להם תה מתוק ותמר מג’הול המצטרף למתיקות השירה.

מה שהיה עבור אבי זיכרון-ילדות חי, היה עבורי יותר בבחינת חלום מעורפל. אבי, שגדל בקהילות הספרדיות שבשכונות מחנה יהודה ושמואל הנביא בירושלים, המשיך לאחר מכן לישיבות חרדיות מהזרם הליטאי, אימץ לו מסורות שונות של לימוד וחוויה דתית, וההשכמה בבוקר לשעות ארוכות של שירת קודש הפכה זרה לו. מהמסורת המופלאה של שירת הבקשות נותרו רק הזיכרונות המתוקים שהשתרגו בתוך כמה מהפיוטים המרטיטים של מסורת הבקשות הירושלמית, אותם היה מזמר באוזנינו בסעודות ליל השבת עת נחה עליו הרוח.

כשבגרתי קמעא והתחלתי ללמוד בישיבה חרדית לצעירים, אחד מחבריי לספסל הלימודים שזכה בעצמו להשתתף בילדותו במעמד שירת הבקשות, המתיק באוזניי סוד כי הוא ועוד מספר חברים חומקים משעת סדר הלימוד של ליל השבת אל השטיבל החסידי השומם שעמד בשכנותנו, ושם הם מתכנסים לשירת בקשות לילית. הוא הציע לי להצטרף אליהם. אני שהכרתי רק מעט מאוד מפיוטי הבקשות ששתי על ההצעה לחבור אליהם וללמוד מפיהם את אותה מסורת נסתרת שהייתה צפונה אצלי בשפריר חביון חלומות ילדותי. התמדנו בחמיקה זו מסדר הלימוד לטובת שירת הבקשות מספר שבועות, עד שהדבר נודע למשגיח הישיבה והוא החזיר אותנו בנזיפה אל סדר לימוד הגמרא הישיבתי.

שנים רבות חלפו מאז. עזבתי בינתיים את עולם התורה החרדי-אשכנזי, וגיליתי מחדש את מסורת יהדות המזרח השכוחה שנחבאה אי שם בחדרי ליבי הצפונים ביותר. הפיוטים המעטים שזכרתי מסבי ומאבי היו עבורי סימני דרך בחזרה בתשובה זו אל המסורת. ב”ישיבה מזרחית” שזכיתי להקים יחד עם חבריי, הנהגנו שכל לימוד ייפתח וייחתם בפיוט – בבחינת “זמירות היו לי חוקיך”. ואולם עדיין לא זכיתי שתהיה לי שירת הקודש לתורה. כשהייתי זוכה להשכים למעמד שירת הבקשות בבית הכנסת “עדס” בשכונת נחלאות, עדיין הייתי תוחב ספר כלשהו תחת בית-שחיי שאוכל לעיין בו ברגעים של סלסולי הפייטנים. אולם ככל שאני זוכה בשנים האחרונות להשתתף יותר במעמד המופלא, אני הולך ומעמיק בצלילת ראש ולב אל תוך צלילי-הקודש, שוכח את הספר שהכינותי לי מראש ונבלע בתוך הקהל המזמר ברגש ברון יחד כוכבי בוקר. ומפעם לפעם מימרתו של הבבא סאלי הולכת ונבללת בדמי: “אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה.”

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

כתבות אחרונות:

גלילה למעלה

אהבתם?
אנחנו נמשיך מכאן: